מקור השראה או חיקוי, מי האומנים שהשפיעו על ענף העיצוב הגרפי?

היום, כשמעצב גרפי רוצה לשאוב השראה, הוא יריץ חיפוש באינסטגרם או ב-Pinterest ובחלק מהתוצאות יופיעו המון עבודות ויצירות של אומנים, בין אם אלה מהעת הנוכחית – או כאלה שהתפרסמו עוד באמצע המאה הקודמת. אקדים ואומר, בשביל להפוך למעצב גרפי, אתה לא חייב להיות אומן, אבל ברגע שתיכנס אל לימודי עיצוב גרפי, בהחלט תכיר את האומנים הגדולים בהיסטוריה.

העולם של העיצוב הגרפי כולל בתוכו אינספור נושאים כמו: טיפוגרפיה (אמנות הסידור ועיצוב הטקסט), UX - עיצוב ממשק משתמש (כאלו שסיימו קורס UX יכירו את המונח כהלכה), עיצוב דיגיטלי, יצירת לוגואים וכו'. מרבית מהאנשים בתעשייה, מושפעים מאמנים שונים החיים בהווה ואף מכאלו אשר חיו בעבר. בכתבה הבאה, אדבר על מאיפה אותם אומנים הגיעו – ואיך הם משפיעים עד היום על התעשייה. החל מתרבות האר דקו (Art Deco) ועד לאנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין.

אר דקו – Art Deco – אסתטיקה במיטבה

אר דקו הוא סגנון בתחום האמנות החזותית שהתחיל עוד בתחילת המאה ה-20 וצבר תאוצה בין השנים 1920-1930.

מקור הרעיון היה בהקפדת יתר בפרטים המצוירים באר נובו (Art Nouveau) – זרם שהתפתח בארצות הברית ובאירופה עוד במאה ה-20 - סגנון שהתפתח סביב הרעיון של אלמנטים מן העולם הצומח והגוף הנשי.

הכיוון הכללי של עיצוב האר דקו Art Deco

הרעיון העיצובי של האר דקו כלל עיטורים גאומטריים ומאוד הזכיר את עולמות האדריכלות, האופנה, הבלט הרוסי ומצרים העתיקה. הסגנון התפתח בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשגבר הביקור לתכשיטים, רהיטים ואביזרים דקורטיביים. אביזרים שיהיו פונקציונליים בעלי קווים זורמים ובעלי מראה תעשייתי ולא פחות חשוב – שיהיו אסתטיים ככל שניתן.

עד היום, אנחנו רואים שימושים שונים באר דקו בעולם הגרפי, מכיוון שאסתטיקה ודקורטיביות הם דברים שיישארו הרבה זמן באופנה ולדעת לא מעט אנשים היא 'אלמותית'.

כיצד ניתן לזהות שימוש בה?
העיצוב יתבטא בכך שהוא יהיה רוחבי עם הרבה מאפיינים, רבים מן הפרטים עובדים בניגוד מוחלט אחד לשני, זאת על מנת שהם יבואו לידי ביטוי מעל פני השטח.

רשימת המאפיינים של אר דקו:

• שימוש מוגבר בצורות גאומטריות, במיוחד משולשים
• שטחים גדולים לא מנוצלים
• קווים מודגשים ועבים בעלי מסגרות עבות (ולעיתים בצורת 'זיגזיג')
• צבע אחד או שניים חזקים
• פונטים בעלי מסגרות עבות
• שימוש בסגנון פסיפס
• שימוש בסגנון שטוח ואומנותי ופחות ריאליסטי

אנדי וורהול – אלביס, קוקה קולה ומרלין מונרו

אנדרו וורהול, נולד בשנת 1928, בפנסילבניה שבארצות הברית. וורהול היה חלק מתנועת ה'פופ-ארט', אותה תנועה הייתה עוסקת בשילוב בין אמנות לתרבות הפופולרית, הרי וורהול חי בארצות הברית של המאה ה-20, אותה מדינה שהייתה ידועה באותה תקופה באהבה שלה למותגים, כוכבים ובכלל לתרבות הפופ אשר צמחה בארצות הברית בשנים הללו.

האומנות שלו עסקה בשילוב מוצרי צריכה תעשייתיים (בקבוקי קולה ופחיות שימורים) יחד עם שילוב של כוכבי הסרטים שחיו באותה תקופה (כמו מרלין מונרו ואלביס).

פחיות או לא להיות? זו השאלה, יצירה שבוססה על האומנות של וורהול

וורהול, הבין עם הזמן, שקשה להתפרנס מלהיות אך ורק צייר והחליט לעבור אל הדפסת משי מה שגרם ליצירותיו להפוך לוויראליות יותר. ניקח לדוגמא את "פחיות המרק של קמפבל" – ציור של 32 קופסאות שימורים של מרק או את היצירה המפורסמת שלו של מרלין מונרו שאין אחד שאינו מכיר אותה.

כשמדברים על 'פופ-ארט', אין ספק שאחד מהשמות הראשונים שעולים הוא שמו של וורהול, האומנות שלו התפרסמה בכל מקום אפשרי: כרזות, פרסומות, עיתונאים וטלוויזיה. אנחנו מניחים שאם הוא היה מייצר אותה בימים אלה, היינו זוכים לראות אותה הרבה יותר ב-Pinterest ובאינסטגרם (יותר ממה שרואים היום אפילו). 

ועד היום, בכל אתר שמכיל מאגר תמונות, אנו עדיין רואים המון רפרנסים ליצירות האומנות שלו ולסגנון שלו שהועבר אל העולם הדיגיטלי. גם באתרים שמוכרים פריטי לבוש, ניתן עדיין לפגוש את יצירותיו ולהרגיש שהוא עדיין השאיר את עצמו רלוונטי. בין אם זה היצירות המקוריות עצמן, או כאלה שהן סוג של שכפול שלהן. דרך אגב, רוב הסיכויים, מי שנכנס אל לימודי עיצוב גרפי עדיין יזכה ללמוד עליו.

רוי ליכטנשטיין – Whaam!

כמעט כל בוגר של לימודי עיצוב גרפי יכיר את רוי ליכטנשטיין. ליכטנשטיין נולד בשנת 1923 בניו-יורק, הוא למד באוניברסיטת המדינה של אוהיו וכבר ב-1951 הספיק להציג את התערוכה הראשונה שלו. המון מעבודותיו נחשבו ל'פופ-ארט' בזמנו והפכו לסגנון המלווה רבים מהמעצבים הגרפיים עד לעצם היום הזה.

העבודות המפורסמת שלו בהחלט מזכירות סגנון "קומיקסי", הנוצר מצבעים חזקים ובוהקים, קווים עבים ונקודות "בנדיי". היו מספר מבקרים שאמרו כי העבודה של ליכטנשטיין הייתה לא טובה או מקורית, זאת מכיוון שהן לרוב באמת נראו 'כאילו' שהן הועתקו ישירות מחוברות הקומיקס של DC (כאשר למעשה הן התבססו עליהם).

ייתכן והמבקרים לא הבינו את 'כוונת המשורר' שלו. ליכטנשטיין התכוון בעבודתו לבקר את התרבות האמריקאית שצמחה באותן שנים, אותה תרבות צריכה והחפצה. אפשר לראות את הביקורת שלו בבירור וכיצד ניסה לצייר זאת בצורה צינית וסרקסטית ביצירתו:“Oh Jeff… I Love you but…”.

נקודות בנדיי – המלוות אותנו עד היום, בשלל סגנונות

אחת מעבודותיו המפורסמות ביותר 'Whaam!', היא אחת הדוגמאות הטובות, המוצלחות והמפורסמות ביותר עבור סגנון ה-'פופ-ארט'. העבודה מבוססת על קטע מחוברת קומיקס של DC, שבו רואים מטוס קרב יורה טיל על מטוס אויב ופיצוץ בצבעי צהוב ואדום חזקים.

קלאסיקה במיטבה או שימוש מוגבר בציניות על תרבות הצריכה?

בשנים האחרונות, אנו עדים לכך שכל תרבות הקומיקס תפסה תאוצה רבה. אם בעבר לאסוף קומיקס או לראות סרט של חברת Marvel או DC היה נחשב לתחביב שמתאים ל'חנונים' בלבד, כיום היא נחשבת לתופעת מיינסטרים המקובלת בעיניי רוב האנשים. ייתכן שעם הזמן יותר אנשים יזכו להכיר את ליכטנשטיין, נכון שהוא לא מאייר קומיקס בעצמו, אבל היה לו חיבור עמוק לעולם הזה (בין אם זה בגישה שלילית או חיובית).

למעשה, עד היום יש מותגים המשתמשים בסגנון העיצובי של ליכטנשטיין וייתכן שהתופעה הזאת רק תימשך, בין אם זה בשימוש ציני על אותה תקופה או בין אם זה שלוקחים את אותן יצירות ומעניקים להן פאן רציני יותר.

האם הם יישארו איתנו לנצח?

העולם המודרני והדיגיטלי מלא כל הזמן בשינויים. בכל רגע עלול להגיע טרנד חדש וכל אחד צריך להישאר מעודכן אם הוא נכנס לתעשייה הזאת. הן מבחינת הכלים החדשים שמגיעים אליו והן מבחינת סגנונות שחדרו אליו (בין אם הם כאלו שחזרו מהמאה ה-19 או דבר שהוא חדש לגמרי).

יש סגנונות שהם נצחיים – גם אם הם יישארו בלב שלנו

אבל, יש המון סגנונות שמלווים אותנו מאז ועד עולם, במיוחד באומנות, גם אם לא נשתמש באותו סגנון בדיוק, הוא תמיד יוכל להוות השראה לאינספור אמנים, ציירים, פסלים או כאלה שבדיוק התחילו לימודי עיצוב גרפי.